בישראל קיימת הבחנה בין "אפוטרופסות", לבין "החזקת ילדים".
 

אפוטרופסות

אפוטרופוסות - כוללת את הזכות והחובה לדאוג לכל צרכיו של הקטין: צרכי בריאות, חינוך וכו'. על פי החוק, הוריו הביולוגיים של קטין, הינם האפוטרופסיים הטבעיים שלו. 
גם לאחר פירוד של ההורים, שני ההורים נשארים האפוטרופוסים לילדיהם הקטינים, ולשניהם מעמד שווה להחליט החלטות בנוגע לגידולו, חינוכו ועתידו של הילד, תוך שמירה ודאגה לצרכיו ולשלומו.
 

החזקת ילדים

  
החזקת ילדים -  מתייחסת למקום מגוריו ולסידור הלינה הקבוע של קטין. בעת פרידה של ההורים, יש להסדיר את נושא החזקה של הילדים, האם היא תהייה בידי אחד ההורים ולהורה השני יקבעו זמני שהות, או שתקבע חזקה משותפת, בין שני ההורים.
נושא חזקת הילדים לעולם אינו סופי, ובכל עת ניתן לפתוח את הדיון מחדש, כאשר הנסיבות משתנות בצורה המצדיקה דיון מחודש בנושא.
 

למי הסמכות לדון בנושא חזקת בילדים וזמני שהות ?

הסמכות לדון בתביעה לחזקת וזמני השהות נתונה הן לבית הדין הרבני והן לבית המשפט לענייני משפחה. 
השאלה היכן ידון התיק תלויה ב"מרוץ הסמכויות" – דהיינו הערכאה אליה תוגש התביעה מוקדם יותר, היא זו שתידון בתיק. 
אם מוגשת בקשה לישוב סכסוך על ידי צד כלשהו לבית הדין הרבני או לבית המשפט לענייני משפחה, כי אז בסיום הליך זה, בידי מי שהגיש את הבקשה ראשון הזכות לקבועה, בפרק זמן קצוב וקצר היכן הוא/היא יגישו את התביעה.
הדרך המקובלת והנוחה יותר היא, הגשת תביעת משמורת לבית המשפט לענייני משפחה, לאחר שהליך יישוב הכסוך הסתיים. 
כאשר זוג נפרד ולא חי עוד יחד, יש צורך בהגשת בקשה לחזקה זמנית, בה יוכרע מי מבני הזוג יחזיק בקטינים, עד להכרעה בהחזקתם הקבועה. 

במה יתחשבו הגורמים המשפטיים לפני ההחלטה בנוגע לחזקת הקטינים:

 

א. הסכם אליו הגיעו הצדדים.

הדרך הטובה והמומלצת ביותר היא כמובן, להגיע להסכם גם בנושא חזקת הקטינים וזמני השהות. ההסכם טעון אישור של בית המשפט/בית הדין. אולם, מקום בו בית המשפט /בית הדין יתרשם כי ההסכם אינו לטובת הקטינים (לדוגמא: אם הקטינים עלולים להיות בסיכון אצל ההורה אצלו הם אמורים להתגורר, הוא עלול שלא לאשר אותו.
 

ב. חזקת הגיל הרך. 

סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב – 1962 קובע כי כל עוד אין סיבות חזקות נגד (כגון בעיות מסוגלות הורית קשות), כי אז, האם היא זו שצריכה באופן בסיסי לקבל חזקה על הקטינים, לפחות עד הגיעם לגיל שש.
מדובר בחזקה שניתנת לסתירה וכפופה להחלטה ושיקול דעת של בית המשפט/בית הדין.
ההנחה הינה, כי ילד עד גיל 6 זקוק להשגחה וטיפול צמודים, ולאם יש יותר זמן להקדיש לו.
 

ג. עקרון טובת הילד.

עקרון טובת הילד הוא העיקרון המנחה את בתי המשפט/בתי הדין בקבלת החלטה מי יהיה ההורה שיקבל חזקה על הקטינים. 
בתי המשפט ובתי הדין, בהחלט עשויים להתחשב ברצונו של הילד, במידה והוא מסוגל להביע את דעתו. בית המשפט יבדוק האם הילד מבוגר נפשית דיו כדי להביע את דעתו. 
בית המשפט יבדוק, האם הילד אינו מוסת על ידי מי מההורים.
בית המשפט עשוי להזמין את הילד ללשכתו, ללא נוכחות ההורים, ולהתרשם ממנו, לפני קבלת ההחלטה. בית המשפט/בית הדין עשוי גם למנות לקטין אפוטרופוס לדין (עורך דין שיש לו הכשרה לכך) שיפגש עם הקטין, יעביר את דעתו ויתן את המלצתו בנוגע לטובתו.
 

ד. תסקיר פקידת סעד.

אחד הכלים החשובים ביותר המשמשים את בתי המשפט ובתי הדין הרבניים לפני מתן החלטתם בנוגע להחזקת הילדים, הינו תסקיר פקידת סעד הנערך על ידי פקידת סעד, שהינה עובדת סוציאלית שמונתה על ידי בית המשפט לענייני משפחה, או בית הדין הרבני. 
כיוון שבית המשפט/בית הדין לא יכול להיכנס לכל בית ולבדוק לעומק את המשפחה ו/או את שאלת החזקת הילדים, פקידי הסעד למעשה הם הזרוע הארוכה של בית המשפט/בית הדין בעניין זה.
התסקיר בדרך כלל מפרט על המשפחה, מתאר את היחסים בין ההורים, בינם לבין עצמם ובינם לבין הילדים. מתאר את הבעיות, ככל שיש כאלה וממליץ המלצות לגבי מי יהיה ההורה שהילדים ישהו אצלו, ואילו זמני שהות יהיו להורה השני, או שתומלץ על חזקה  משותפת.

​

ה. מסוגלות הורית.

במקרה בו כל אחד מההורים תובע להיות ההורה שחזקת הילדים תהיה שלו וכאשר אין הסכמה לגבי המלצות פקידת הסעד בתסקיר, יתכן שההורים יופנו למבחני מסוגלות הורית.
מטרת הבדיקה היא לבצע הערכה של כישורי ההורות של כל אחד מן ההורים ולהעריך את רמת יכולתם להבין את צרכי הילדים ואת רמת יכולתם להתמודד עם קשיים בגידולם, תוך הסתמכות על עקרון טובת הילד.
מבחנים אלו, שנערכים על ידי סוציולוגים ופסיכולוגים, נועדו לקבוע מי מההורים מתאים וראוי יותר לקבל חזקה על הילדים. 
מבחני מסוגלות הורית כוללים בדיקות פסיכולוגיות, תצפיות על ההורים ובדיקות אישיות של כל אחד מההורים.
בדיקת מסוגלות הורית הינה חוות דעת מומחה לכל דבר ועניין.
 

חזקה משותפת

בשנים האחרונות, בתי המשפט אישרו מקרים רבים של "חזקה משותפת", בה ההורים חולקים באופן כמעט שווה את הזמן בו הקטינים שוהים במחיצתם.
חזקה משותפת יכולה להיות באופן בו הקטינים ישהו שבוע ימים עם האם ושבוע עם האב, או יום/יומיים עם האם ויום/יומיים עם האב, או כל צורה אחרת, אשר בה הקטינים מחלקים באופן שווה, או כמעט שווה, את זמנם אצל כל אחד מההורים.
כדי שאפשר יהיה לקיים חזקה משותפת, יש צורך בתקשורת טובה של ההורים זה עם זה ושיתוף פעולה של ההורים.

​

​

מהם זמני שהות ומי קובע אותם?

 

זמני שהות הם ימים ושעות בהם זכאי ההורה השני, שהחזקה לא אצלו - להתראות עם ילדיו.
הדרך הטובה ביותר לגבש זמני שהוא היא באמצעות הסכם, אליו מגיעים ההורים.
ההורים יכולים להסכים על זמני שהות באמצע השבוע (ללא לינה, או עם לינה), כל סוף שבוע שני, מחצית חופשות וחגים, או כל הסדר אחר המקובל עליהם.
מקום בו הצדדים לא ישכילו לגבש הסכם, העניין ייקבע על ידי בית המשפט /בית הדין.
אם ישנו סיכון למפגשים של ההורה עם הילד, סביר להניח שהמפגשים יתקיימו במרכז הקשר, בפיקוח.